עניין של השקפה

עניין של השקפההשורש שק"ף משמש בעברית עוד מימי התנ"ך. שם מספרים לנו על נשים הנשקפות, כלומר מביטות, בעד החלון. אחת מהן היא אֵם סיסרא: "בְּעַד הַחַלּוֹן נִשְׁקְפָה וַתְּיַבֵּב אֵם סִיסְרָא בְּעַד הָאֶשְׁנָב, מַדּוּעַ בֹּשֵׁשׁ רִכְבּוֹ לָבוֹא, מַדּוּעַ אֶחֱרוּ פַּעֲמֵי מַרְכְּבוֹתָיו" (שופטים ה, כח). אבל יש גם מי שנשקפת במשמעות 'נראית': "מִי זֹאת הַנִּשְׁקָפָה כְּמוֹ שָׁחַר יָפָה כַלְּבָנָה בָּרָה כַּחַמָּה" (שיר השירים ו, י). אם כן הפועל נשקף הוא דו־כיווני – 'רואה' ו'נראה'. כך גם כיום, בעיקר בהקשר של נוף ומראות: 'מהבית נשקף נוף מרהיב' או 'הבית נשקף אל נוף מרהיב'. משמעות נוספת של 'נשקף' עולה מן הפסוק "כִּי רָעָה נִשְׁקְפָה מִצָּפוֹן וְשֶׁבֶר גָּדוֹל" (ירמיהו ו, א); 'נשקפה' כאן פירושה 'צפויה', 'עתידה לבוא', וכיום: 'לא נשקפת לו סכנה'; 'נשקף לה עתיד מזהיר'.

הפועל השני המצוי בתנ"ך הוא השקיף – בדרך כלל במשמעות של ראייה מגבוה: "אֱלֹהִים מִשָּׁמַיִם הִשְׁקִיף עַל בְּנֵי אָדָם לִרְאוֹת הֲיֵשׁ מַשְׂכִּיל דֹּרֵשׁ אֶת אֱלֹהִים" (תהלים נג, ג). גם בעברית החדשה משקיפים בעיקר מגבוה או מרחוק. מכאן גם שם הפעולה 'השקפה' שקיבל כבר בימי הביניים משמעות מושאלת של 'התבוננות שכלית', 'עיון' ואחר כך 'דעה קבועה' ו'דרך ההסתכלות על הדברים'.

השורש העתיק שק"ף תרם לעברית החדשה כמה חידושי לשון הקשורים לראייה. בשנת תר"ן (1890) הציע המורה חיים ליב חזן בעיתון הצפירה כמה הצעות לחידושי מילים בעברית, ובהן משקפיים:

את כלי הזכוכית אשר נשים על עינינו למען היטב ראות אשר הרכיבו לשמו מלים שונות בדרכים שונות: כלי מחזה, כלי ראות, כלי ראי, בתי עינים – עלה על לבי לקרא מִשְׁקָפַיִם. – הנה איש לא יכחש, כי טוב שם בן מלה אחת משם מרבה מלים; …אך מדוע בחרתי בשרש שקף …יוכל היות כי בחרתי בו למען דמותו למלה היונית skopéo [=לראות, להבחין] הבאה בשמות כל כלי הראות בלשונות אירופא, כמו טֶלֶּסְקָףְּ [טלסקופ], מִקְרָסְקָףְּ [מיקרוסקופ], קַלֵּדָסְקָףְּ [קלידוסקופ] וכמוהם.

כמו המשקפיים חודשו מן השורש שק"ף המילים מִשְׁקֶפֶת (חידושו של בן־יהודה שכֻּוון מלכתחילה לטלסקופ), ובהמשך שֶׁקֶף ושְׁקוּפִית, וכן תַּשְׁקִיף ומַשְׁקִיף וגם תִּשְׁקֹפֶת (פרספקטיבה).

נוסף על יסוד הראייה המשותף למשקפיים ולמשקפת, לשקף ולשקופית – ארבעתם עשויים מחומר שקוף. המילה שָׁקוּף גם היא מקורה בתנ"ך, אלא שמשמעותה שם עמומה משהו: "וַיַּעַשׂ לַבָּיִת חַלּוֹנֵי שְׁקֻפִים אֲטֻמִים" (מלכים א ו, ד). במאה התשע־עשרה גויסה המילה 'שָׁקוּף' לציון תכונתו של חומר חדיר לאור, שאפשר לראות בעדו. בעברית שלנו היום שם התואר שקוף והשם המופשט שקיפות משמשים מצד אחד במשמעות 'דבר גלוי ונראה לעין כול', כגון שקיפות בקבלת החלטות, ומצד שני 'דבר שאין רואים אותו כלל', כגון אנשים שקופים – אנשים בלתי נראים.

אל הפעלים העתיקים נִשְׁקַף והִשְׁקִיף הצטרפו בדורות האחרונים שִׁקֵּף והִשְׁתַּקֵּף: מַראֵה פניו של אדם עשוי לשקף את מצב רוחו, וכשיש חשש לדלקת ראות עושים שיקוף רֵאות. דמותנו משתקפת במראָה, והשורש שק"ף הוא דוגמה מרתקת להשתקפות של העברית העתיקה בעברית החדשה.

כתבו: רונית גדיש ותמר קציר

קובץ מעוצב (להדפסה)