קול המון

קול המון כאשר הֶהמון ממלא את הרחוב, אנו אומרים שהרחוב הומה – ולא במקרה.

הפועל המקראי הָמָה מציין ביסודו השמעת קול. הוא קרוב בצלילו ובמשמעותו למילים מְהוּמָה, נְהִימָה, הָמַם, הִמְהוּם ועוד, ואפילו לפועל האנגלי hum (זִמְזֵם, השמיע נהימה). מקובל לומר כי מילים אלו נוצרו כחיקוי לקול הטבעי שמשמיעים בעלי חיים בשעת צרה והתרגשות. ואכן בתנ"ך אנו פוגשים כמה בעלי חיים הומים: "נֶהֱמֶה כַדֻּבִּים כֻּלָּנוּ" (ישעיהו נט, יא), "יֶהֱמוּ כַכָּלֶב" (תהלים נט, טו), "כְּיוֹנֵי הַגֵּאָיוֹת כֻּלָּם הֹמוֹת" (יחזקאל ז, טז). ולא רק הם: הים הוֹמֶה, הקריה הוֹמָה והעיר הוֹמִיָּה; המיית הלב והנפש היא ביטוי לערגה ולהשתוקקות.

המילה הָמוֹן קשורה אף היא לענייננו, ופירושה היסודי הוא רעש וקול. לאחר הבצורת הממושכת בימי אליהו התבשר אחאב מלך ישראל על הגשם העומד לרדת: "וַיֹּאמֶר אֵלִיָּהוּ לְאַחְאָב עֲלֵה אֱכֹל וּשְׁתֵה כִּי קוֹל הֲמוֹן הַגָּשֶׁם" (מלכים א יח, מא).

שימוש דומה במילה הָמוֹן לתיאור שאונם של המים בא בשיר הילדים הידוע 'היורה' מאת יחיאל הלפרין: "גשם גשם משמים קול המון טיפות המים". המילה הָמוֹן נושאת גם משמעות של 'קיבוץ גדול של אנשים', כגון בדברי העידוד של חזקיהו מלך יהודה לאנשיו: "חִזְקוּ וְאִמְצוּ אַל תִּירְאוּ וְאַל תֵּחַתּוּ מִפְּנֵי מֶלֶךְ אַשּׁוּר וּמִלִּפְנֵי כָּל הֶהָמוֹן אֲשֶׁר עִמּוֹ כִּי עִמָּנוּ רַב מֵעִמּוֹ" (דברי הימים ב לב, ז). את הקֶשר בין שתי משמעויותיה של המילה הָמוֹן – רעש וקהל אנשים – מסביר הפרשן שמואל דוד לוצאטו (שד"ל) בפירושו לביטוי "אַב הֲמוֹן גּוֹיִם" בבראשית יז, ד: "עיקר הוראתו מהומה וקול שאון, והושאל על ריבוי בני אדם ובעלי חיים כי בהיות רבים מהם זה אצל זה, גורמים קול שאון". מאוחר יותר התרחבה משמעותה של המילה הָמוֹן לציון דברים רבים בכלל, כפי שהוא מסביר בהמשך דבריו: "ואחר כך הושאל גם לריבוי עניינים שאינם בעלי חיים". ומן המילה הָמוֹן במשמעות של קהל גדול נוצר בימי הביניים שם התואר הֲמוֹנִי שפירושו 'פשוט וגס', 'השייך להמונים'.

קשר דומה בין רעש ובין ריבוי של אנשים קיים כנראה גם במילים קָהָל וקוֹל. לשתי המילים שורשים קרובים, שלעיתים אף מתחלפים ביניהם. בירמיהו נא, נה נזכר הצירוף "קוֹל גָּדוֹל" במשמעות של 'קהל גדול', ואילו את הצירוף "קְהִלָּה גְדוֹלָה" בנחמיה ה, ח יש המפרשים במשמעות 'קול גדול', 'קול גערה'. אם אומנם כך, היחס בין קוֹל לקָהָל דומה ליחס שבין נוּר לנְהָרָה (המציינים שניהם אור) ובין לָמוּל למוֹהֵל.

נסיים בפסוק המשתמש בשורש המ"י בשתי משמעויותיו לצד מילים נוספות בעלות צליל דומה, כדי ליצור 'לשון נופל על לשון'. בסוף פרק יז בספר ישעיהו באה נבואה קצרה העוסקת במפלתם של צבאות גדולים – אולי צבאותיו של סנחריב מלך אשור. את ההמון הגדול הזה הנביא מדמה למי הים הגועשים והסוערים: "הוֹי הֲמוֹן עַמִּים רַבִּים כַּהֲמוֹת יַמִּים יֶהֱמָיוּן…".

כתבה: תמר קציר (כץ)

קובץ להדפסה