ודוק

בלשון המשפטית ובלשון הרבנית מוצאים לעיתים את המילה ודוק. מילה זו שאולה מן הארמית, והיא צורת ציווי של הפועל דק מן השורש דק"ק בבניין קל. משמעו העיקרי של השורש הוא כמו בעברית, מלשון דַּק, דקיק. הוראה אחרת של השורש בארמית היא 'לחפש היטב, לדקדק ולהקפיד בחיפושים'; למשל 'דק ואשכח' פירושו: חיפש היטב ומצא. משמעות נוספת קרובה של השורש הארמי היא 'להתבונן היטב בדבר, לבדוק אותו בעיון ובדקדוק'.

בארמית שורשי ע"ע (כמו דק"ק) נוטים פעמים רבות על דרך שורשי עו"י. כך, למשל, צורת הבינוני של הפועל היא דָּיֵק, דָּיְקָא. מן הצורות האלה יצרה העברית של ימי הביניים את הצורות פיעל ופועל בשורש דו"ק – דִּיֵּק, מְדַיֵּק, מְדֻיָּק.

למילה ודוק יש אפוא שתי הגיות אפשריות: וְדוּק על דרך פועלי עו"י (כמו צורות הציווי קוּם, שׁוּב), או וְדֹק על דרך פועלי ע"ע (כמו סֹב, דֹּם). נראה שההגייה הרווחת יותר היא ודוֹק בחולם.

בלשון הרבנית – מימי הביניים ואילך – המילה ודוק באה בסוף עניין והיא מורה לקורא לדייק ולדקדק יפה בעניין הנדון ואף לעיין במקורות שהובאו או במקורות נוספים ולהיווכח שהדברים נכונים ומדויקים.

בטקסטים אלו יש שהמילה נכתבת בגרשיים: ודו"ק. הוספת הגרשיים היא דרך רגילה בספרות הרבנית להדגשת מילים. בגלל הגרשיים היו שפירשו את המילה בטעות כראשי תיבות של "ודַקְדֵּק ותמצא קל" או "ודוחק קצת" (כלומר מה שנכתב קודם לכן הוא הסבר דחוק מעט).

בלשון המשפטית בימינו רווח השימוש במילה בראש משפט להדגשת הדברים הבאים, כמו 'שים לב'. בדרך כלל משפט הפותח במילה ודוק מבהיר, מבאר או מוכיח את מה שנאמר קודם לכן.