איטלקי

מן ההיגיון לגזור משם הארץ איטליה את שם הייחוס איטלי. מניין אפוא הגיעה הקו"ף לשֵם הייחוס הנוהג בעברית?

הצורה איטלקי מצויה כבר בלשון חכמים. היא נכנסה לעברית מן הרומית (italicus) או מן היוונית (italikos). למשל במשנה אנו מוצאים "יין האיטלקי" (סנהדרין ח, ב), "איסר האיטלקי" (קידושין א, א). במקום הסיומת os/us באה בלשון חכמים סיומת התואר העברית ־ִי, ואילו הסיומת k נותרה (ותנועת i שלפניה בטלה). כיוון שהצורה איטלקי נתקבעה בספרות דורות רבים, אין מקום לשנותה.

ייחודה של הצורה איטלקי העסיק כבר את בעלי התוספות. במשנה הראשונה במסכת קידושין נזכר המטבע 'איסר האיטלקי', ובפירוש התוספות שם נכתב: "ואין לתמוה על הקו"ף כדאשכחנא שושנכיא על שם שושן". כלומר, בעלי התוספות משווים בין הצורה איטלקי שבספרות חז"ל שלכאורה יש בה קו"ף מיותרת ובין הצורה שׁוּשַׁנְכָיֵא שבעזרא ד, ט שלכאורה יש בה כ"ף מיותרת. שׁוּשַׁנְכָיֵא הם 'השׁוּשָׁנִים', כלומר אנשי העיר שושן. הכ"ף שבצורה שׁוּשַׁנְכָיֵא מקורה בסיומת הפרסית k־ המשמשת בין השאר לציון שמות תואר, והסיומת ־יֵא של שׁוּשַׁנְכָיֵא היא צורן הרבים של סיומת הייחוס הארמית (צורת היחיד היא כנראה שׁוּשַׁנְכָי – בסיומת הייחוס הארמית ־ָי). אם כן גם בצורה שׁוּשַׁנְכָיֵא אנו מוצאים צורן ייחוס כפול משתי שפות שונות (במקרה הזה סיומת פרסית עם סיומת ארמית, ובמקרה של איטלקי – סיומת יוונית או רומית עם סיומת עברית).