ספרות העת החדשה

בשנת תשכ"ט (1969) הוחל בכינוס יצירות הספרות החדשה – הספרות שנכתבה מראשיתה של תקופת ההשכלה העברית בגרמניה, באמצע המאה השמונה-עשרה, ועד קום המדינה. בשנת תשס"ט (2009) הורחבה היריעה לספרות שחוברה באיטליה ובאמסטרדם מסוף המאה החמש-עשרה ואילך.

הכתיבה העברית של העת החדשה היא נדבך חשוב בהתגבשותה של העברית החיה שבפינו: היא נעשתה במציאות של מודרניות אירופית בַּתרבות החומרית והרוחנית ומתוך סיגול מודע של תרבות הרוב, ולכן מרובות בה סוגות חדשות – ספרות יפה בפרוזה, אוטוביוגרפיות, עיתונות ועוד. גם מדף ספרות המדע התעשר מאוד בתקופה זו. בכל הסוגות האלה אנו מוצאים בפעם הראשונה מילים, צירופים ומשמעויות המשמשים אותנו עד היום. התהליכים שהחלו במהפכת הדפוס בראשית התקופה ונמשכו עם יצירת ה"נוסח" של מנדלי מוכר ספרים ותחיית הדיבור העברי סמוך לסיומה, הניחו את היסודות לעברית בת ימינו תוך התחדשות הלשון וחילוּנהּ.

 את חיבוריהם של שלושה סופרים גדולים בני התקופה – מנדלי מוכר ספרים, ביאליק ועגנון – מפעל המילון מעבד במלואם. מחיבוריהם של שאר הסופרים – ובהם אחד העם, ברנר, ברקוביץ', גנסין, הזז, ז'בוטינסקי, מאפו, מנדלסון, סמולנסקין, רמח"ל – מעובד מבחר.

 הטקסטים במאגרי ספרות העת החדשה מותקנים על פי נוסחם הראשון שבדפוס. כיום מותקנים במאגרים למעלה מ-600 חיבורים, גדולים וקטנים, פרי עטם של כמאה מחברים, ובהם למעלה מ-10 מיליון מילים. לכשליש מן החיבורים כבר הוכנו קונקורדנציות.

מנדלי מוכר ספרים כינה את לשון סיפוריו "בריאה חדשה". את השם "נוסח" העניק לה ביאליק, שראה בלשון מנדלי את "המזיגה האחרונה של תמציות כל הסגנונים ביחד", ומדבריו משתמעים שלושה תנאים מהותיים המתקיימים בה:  אימוץ רובדי הלשון כולם, איחוי אורגני שלהם ללשון אחת והנחלתה כמופת לדורות הבאים.