עם ייסודה של האקדמיה ללשון העברית הוקמה גם ועדת הדקדוק, והיא החלה לפעול בשנתה השנייה של האקדמיה, שנת תשט”ו (1955). הוועדה, שחבריה הם מראשי החוקרים של הלשון העברית לתקופותיה, מתמודדת עם שאלות בכל ענפי הלשון – מורפולוגיה והגייה, שאלות תחביר וסגנון, כתיב, פיסוק ותעתיק. בכמה נושאים הציבה האקדמיה מערכת כללים שיטתית (כגון כללי נטיית השם) ובנושאים אחרים הסתפקה בקביעות נקודתיות.
הבסיס לדקדוק העברי – ובראש וראשונה למערכת הצורות – הוא המקרא וניקודו, אולם בקביעת הכללים נדרשה האקדמיה לפסוק גם במקרים שאין להם עדות במקרא, וכמו כן לא התחשבה בכמה וכמה נטיות חריגות הבאות בו. אף יש שנקבע כלל המנוגד לדרכו של המקרא. בכל ההחלטות האלה נשקל הממצא בתקופות הלשון השונות ובמסורות שבכתב ובעל פה.
יותר ויותר גבֵר משקלו של הנוהֵג בפי הדוברים מתוך הכרה בהתפתחותה הטבעית של העברית המתחדשת כשפה חיה ובהתבססותה בקרב ציבור הולך וגדל, גם אם הצורות הנוהגות בדיבור סוטות מן הדקדוק הקלסי. שוב ושוב האקדמיה מתחבטת בשאלה עד כמה להתחשב בצורות האלה ומתי יש להעמיד גבול ברור ולא להתיר שינויים מפליגים.
חברי הוועדה (למן תשע”ח)
גבריאל בירנבאום, יוחנן ברויאר (יו”ר למן תש”ף), משה בר־אשר, חנוך גמליאל, חיים כהן, מרדכי מישור, יוסף עופר (יו”ר עד תשע”ט), שמחה קוגוט
מזכיר הוועדה
ד”ר ברק דן, המזכירות המדעית
